<h1>ספר "והזהיר" מיוחס למר חפץ אלוף — פר' משפטים</h1>
<h2>דף ג:</h2>
והזהיר הקב"ה את ישראל למנות שלשה דיינין, שיש בהם חכמה, תבונה, ויראת חטא, שכך שנו חכמים במשנה דיני ממונות בשלשה, ומן התורה מנין שבשלשה, שכך כתיב ונקרב בעל הבית אל האלקים (שמות כ"ב) ה"כ אחד, עד האלקים יבא דבר שניהם (שם) הרי כאן שנים, אשר ירשיעון אלקים (שם) ה"כ שלשה דברי ר' יאשיה, ר' יונתן אומר אינו צריך ראשון תחילה נאמר ואין דורשין תחילות, אלא עד האלקים יבא דבר שניהם הרי כאן אחד, אשר ירשיעון אלקים ה"כ שנים, ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד ה"כ שלשה. ולמה אמרה תורה דיני ממונות בשלשה ולא בשנים ולא בארבעה, אלא אמרה תורה עשה לך ב"ד נוטה דכתיב לנטות אחרי רבים להטות (שם כ"ג). ולפיכך אמרו חכמים [סנהדרי גדולה של שבעים ואחד מנין שנא'] אספה לי שבעים איש מזקני ישראל (במדבר י"א), ומשה על גביהן הרי כאן שבעים ואחד. ב"ד נוטה, וכן סנהדרי קטנה ב"ד של עשרים ושלשה ב"ד נוטה, וכן בדיני ממונות בשלשה, ואעפ"י שחלק ר' ואמר דיני ממונות בחמשה, והרי למד אותה מן ירשיעון אלקים שנים, נאמר למטה אלקים, ונאמר למעלה אלקים, מה למטה שנים אף למעלה שנים, הרי כאן ארבעה, אין ב"ד שקול מוסיפין עליהן אחד ה"כ חמשה, לומר שדיני ממונות בחמשה, א"ה אין הלכה כך, אלא הלכה כסתם משנה דיני ממונות בשלשה.
<h2>דף ה.</h2>
ויחיד מומחא שסבר שיש לו גמר' וסברא, ונטל רשות מריש גלותא, דן ואפי' יחידי, שכך שנו חכמים בתוספתא דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחא לרבים דן ואפי' יחידי. אמר ר' נחמן כגון אנא דן דיני ממונות ואפי' יחידי. ואמר... [ר' חייא] כגון אנא דן דיני ממונות ואפי' יחידי. וב"ד שטעה בדין חוזרים לדיניהם, והוא שטעו בדבר משנה שכך אמר ר' ששת אמר ר' אסי טעה בדבר משנה חוזר.
ומי הוא שנטל רשות מראש גולה, או מן ראש ישיבה, ודן וטעה, אינו משלם מביתו, שכך אמר רב, מי שהוא מבקש שיפטר מן התשלומין כשידין ויטעה ולא ישלם, יטול רשות מראש גולה, וכן אמר שמואל יטול רשות מראש גולה ויפטר, והוא שנטל רשות מראש גולה שבארץ ישראל, ודן בבבל ובשאר ארצות, או שנטל רשות מראש גולה, או מראש ישיבה שבבבל, ודן בבבל ובשאר ארצות הוא שמועיל הרשות ואינו משלם, אבל אם נטל רשות מראש ישיבה שבבבל ודן בא"י אינו מועיל ואם טעה משלם. מ"ט לפי שבא"י נאמר שבט שנא' לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ"ט), לפיכך רשותו פוטר מן התשלומין, בין בא"י ובין בכל הארצות, אבל בבבל נאמר בה מחוקק שנא' ומחוקק מבין רגליו (שם), ולפיכך אינו מועיל רשותו בא"י לפוטרו מן התשלומין, אבל בבבל ובשאר ארצות מועיל. ועוד הלכה למעשה, רבה בר בר חנה היה בא"י, וטעה, בא לפני ר' חייא, אמר לו אם קיבלוך בעלי הדין עליהם בקנין, לא תשלם, פטור אתה, ואם לא קבלוך בקנין, שלם תשלם להם, וחלקו חכמים בדבר, הרי רבה בר בר חנה היה לו רשות, האיך אמר לו ר"ח שלם, ונתברר להם הדבר שמראש גולה שבבבל נטל רשות, וכיון שמראש גולה שבבבל היתה רשותו, לפיכך אמר לו ר"ח שלם, שאין מועיל רשות בבל בא"י לפוטרו מן התשלומין, והשיבו חכמים תשובה ע"ז, ורשות בבל בא"י אינו מועיל, והרי רבה בר בר חנה כשהיתה לו מריבה עם ראש גולה שבא"י, היה אומר לו איני צריך לרשותך, אלא אני נוטל רשות מאבא מרי, ואבא מרי מרב שבבבל, ורב מר' חייא דודו, שרב בן אחיו ובן אחותו של ר' חייא ור"ח מר' הקדוש, ואם תאמר רשות בבל בא"י אינו מועיל, האיך היה נוטל רשותו רבה בר בר חנה מבבל, ופתרו חכמים את הדבר, ונתברר להם, שכשנטל רשות רבה בב"ח מבבל לעירות, שבין שני הגבולין, ונפסקה ההלכה שרשות בבל בא"י אינו מועיל לפוטרו מן התשלומין, וכן הלכה. וכיצד הרשות, כך פירשו חכמים, שכשהי' יורד רבה ב"ב חנה לבבל, בא"י בא לו ר' חייא א' דודו לרבינו הקדוש שהוא ר' יהודה הנשיא, ואמר לו בן אחי יורד לבבל, והוא צריך ליטול רשות ממך, יורה, אמר לו יורה, ידין, אמר לו ידין, יתיר בכורות, אמר לו (אל) יתיר, וכשבקש רב לירד (עוד) לבבל בא לו עוד ר' חייא לר' יהודה, אמר לו בן אחותי יורד לבבל, אמר לו יורה [א"ל יורה], ידין א"ל ידין, יתיר בכורות א"ל (אין) [אל] יתיר. ומ"ט א"ל אל יתיר, חלקו חכמים בדבר, יש שאמרו משום כבודו של רבה בב"ח, וי"א לפי שלא [היה] בקי במומי בכורות, וי"א לפי שהי' בקי הרבה במומי בכורות, מה שאין יודעין בני אדם, וכשמתיר הוא מומין, שאין יודעין בני אדם, לאחר היום יאמרו בני אדם, כמות זה התיר רב, ומתירין מום עובר, ולפיכך לא נתן לו רשות, להתיר בכורות.
<h2>דף ה:</h2>
וב"ד שישבו מעיקרא לדין בשנים ולא בשלשה ודנו, אעפ"י שאמר' חכמים ד"מ בג', ודנו בשנים, דיניהם דין, והוא שקיבלו עליהן בעלי דינין, שכך אמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין, אלא שנקראו ב"ד חציף. אעפ"י שחולק רבא והשיב תשובה לרב נחמן, אפי' שנים מזכין ושנים מחיבין, אחד אומר אינו יודע יוסיפו הדיינין, ואם שנים שדנו דיניהם דין, למה יוסיפו הדיינין, והא אילו שנים מזכין או שנים מחיבין כשנים שדנו ודיניהם דין ולא יוסיפו הדיינין, ופירש ר"נ גבי שנים מזכין או שנים מחיבין לפיכך יוסיפו הדיינין, שמתחילה על דעת שלשה ישבו, וכיון שאמר אחד אינו יודע יוסיפו הדיינין, אבל כאן גם שנים שדנו מתחילה על דעת שנים ישבו, ולפיכך דיניהם דין, עמד רב נחמן ושמואל בשיטה אחת והלכה כמותם, ואין הלכה כר' אבהו שאמר שנים שדנו אין דיניהם דין.
<h2>דף ו.</h2>
וכל ב"ד שטעו בדבר משנה, אעפ"י שקבלום בעלי דינין בקנין, וכיון שבדבר משנה טעו, חוזרין ואין משלמין, אבל אם בשיקול הדעת טעו, אין חוזרין ומשלמין, שכך אמרו חכמים הלכה, הדן את הדין, זיכה את החייב, וחייב את הזכאי, וטימא את הטהור, וטיהר את הטמא, מה שעשה עשוי, ומשלם מביתו, אמר לי' רב ספרא לרבא, זה הדיין טעותו במה, אם תאמר בדבר משנה, הרי ר' ששת ורב אסי אומרין, טעה בדבר משנה חוזר, אלא כגון שטעה בשיקול הדעת. ושיקול הדעת כיצד, כגון שני תנאין, או שני אמוראין שחלקו זה על זה, ולא נפסקה ההלכה לא כמר [ולא כמר], ורוב בני אדם עושין כאחד מהם, ועמד אותו דיין, ופסק כאותו האחד, שאין עושין כמותו זה הוא שיקול הדעת.
<h2>דף ו:</h2>
ושנים שבאו אצל ב"ד לדון, קודם שישמעו את דבריהן, או מששמעו את דבריהם, ואינן יודעין להיכן הדין נוטה, רשאין ב"ד לומר להן, צאו ובצעו ועשו פשרה, ולעולם יפה כח פשרה, מכח הדין, אבל מששמעו את דבריהן, וידעו האיך הדין נוטה, אינן רשאין, שנאמר פוטר מים ראשית מדון ולפני (התגלה הריב נטות) [התגלע הריב נטוש] (משלי ח'), קודם שיתגלה לך הריב נטוש, אתה רשאי לנוטשו, ומשיתגלע לך הריב, אין אתה רשאי לנטשו. שנים שבאו לדין אחד רך ואחד חזק עד שלא תשמע את דבריהם, או משתשמע את דבריהן, ואין אתה יודע להיכן הדין נוטה, אתה רשאי לומר להן איני נזקק לכם שמא מתחייב חזק ונמצא רודפך, אבל משתשמע את דבריהם, ואתה יודע להיכן הדין נוטה, אין אתה רשאי לומר להן איני נזקק לכם, שנא' לא תגורו מפני איש (דברים א'). דיין שיושב ודן, ותלמידו לפניו, וראה זכות לעני וחובה לעשיר, אסור לו לשתוק, שכך אמר ר' יהושע בן קרחה מנין שלא ישתוק ת"ל לא תגורו מפני איש (שם), אל תכניס דבריך מפני איש. ויהיו העדים יודעים את מי הם מעידים, ולפני מי הם מעידים, ומי עתיד ליפרע מהם (ת"ל) [שנא'], ועמדו שני האנשים [אשר להם הריב לפני ה'] (שם י"ט). ויהיו הדיינים יודעים, את מי הם דנים, ולפני מי הם דנים, ומי עתיד לפרע מהם (ת"ל) [שנא'], ונקרב בעל הבית אל האלקים (שמות כ"ב), ואומר בקרב אלהים ישפוט (תהלים פ"ב), ואומר כי לא לאדם (תשמעו) [תשפטו] כי לה' (ד"ה ב' י"ט). ושמא יאמר הדיין מה לי בצער זה, ת"ל ועמכם בדבר המשפט (שם), אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
<h2>דף ז.</h2>
והזהיר הק' למנות שופטים שדנין דין אמת לאמיתו, שעומדים בצרכי צבור שיגדרו להן את הפרצות ויתקנו את הקילקול, שכשדנו דין אמת לאמיתו מתקים העולם, ויהא שלום בעולם, שכך שנו חכמים במשנה [אבות פ"א מי"ח] על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום, ושלשתן נאמרו בפסוק אחד, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם (זכריה ח'), שכיון שעושין דין נעשה האמת וכיון שעושין האמת נעשה שלום, לפיכך חייבין ישראל למנות דיינין שיש בהן יראת שמים, שאינן נושאין פנים, ואינן נוטלין שוחד, שכשופטי ישראל וגדולי הדור ומנהיגם הולכים בישרות ובתמימות, ומתרחקין מן החטא ומן (הכיור) [הכיעור], כך הוין כל ישראל, בישרות ובתמימות, שהגוף הולך אחר הראש, וכן מצינו במלכי ישראל, שכשהי' המלך בלא חטא, [ו]מדקדקים על נפשותם, היו כל ישראל בהשקט ובבטחה, והיו מתגברין על שונאיהן, וכשהמלך פושע היו כל ישראל בפורעניות.
אמרו חכמים [עי' שבת קל"ט ע"א], אם ראית דור שצרות רבות [באות] עליו ומתפללים ואינן נענין מפני מנהיגי הדור שאין נוהגין כשורה. לעולם יראה הדיין את עצמו כאלו בפני השכינה הוא עומד, שנא' אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט (תהלים פ"ב), ומשה אמר כי המשפט לאלהים הוא (דברים א'), וכן מצנו ביהושפט שהעמיד שופטים על ישראל וכך (הזהרים) [הזהירם], (רעו) [ראו מה אתם עושים] כי לא לאדם תשפטו כי לה' (ד"ה ב' י"ט).
וכל דיין ומנהיג ישראל שנתנו לו שררה מן השמים צריך להיות דעתו בענוה עם ישראל ולהתנהג עמהם בענוה, ולא להתיהר עליהם, שכל המתיהר אפי' חכם הוא, אפי' נביא חכמתו ונבואתו מסתלקת ממנו, שכן מצינו בהלל הבבלי כשעלה מבבל לא"י ומינוהו נשיא עליהם כיון שנתיהר עליהם נתעלמה הלכה ממנו, שכך שנינו [פסחים ס"ו ע"א], חל ארבעה עשר בניסן להיות בשבת ונתעלמה הלכה מבני בתירה, לא היו יודעין, אם פסח דוחה את השבת, או שבת דוחה את הפסח, אמרו כלום יש אדם כאן, שהוא יודע, אם שבת דוחה את הפסח, או פסח דוחה את השבת, אמרו להם, יש כאן אדם אחד, שעלה מבבל והילל הבבלי שמו, ששימש שם גדולי הדור שמעי' ואבטליון, והוא יודע, אם פסח דוחה את השבת, ואם שבת דוחה את הפסח, שלחו וקראו לו, אמר להם, וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת, והלא כמה פסחים יש לנו שדוחין את השבת, אמרו לו, מנין לך, אמר להם נאמר מועדו (במדבר ט') בפסח, ונאמר מועדו (שם כ"ח) בתמיד, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת, אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת. ועוד ק"ו ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת לכ"ש. מיד השיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והיה יושב ודורש כל היום בהלכות פסח, התחיל מקנתרן בדברים, אמר להם מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם, שלא שמשתם את גדולי הדור שמעיה ואבטליון, ומעצלות שהיתה בכם, נזדמן לו תלמיד אחד ואמר לו, רבינו שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו, אמר להם הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להם לישראל, אם אין נביאים הם, בני נביאים הם, למחר מי שפסחו טלה, תחב לו בצמרו, מי שפסחו גדי, תחב לו בין קרניו, וראה מעשה ונזכר הלכה, אמר כך מקובלני מפי שמעי' ואבטליון, ומי גרם לו שתתעלם הלכה ממנו ע"י שנתיהר, מכאן אמרו חכמים [שם ע"ב] כל המתיהר, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו מנין מהילל, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, מנין מדבורה, שכן מצינו בדבורה שכתוב בה ודבורה אשה נביאה (שופטים ה'), וכשזחה דעתה עליה, ואמרה חדלו פרזון בישראל חדלו, עד שקמתי דבורה (שם), מיד נסתלקה נבואתה, דכתיב עורי עורי דבורה (שם), מה לך נפסקה נבואתך, והיא שותקת. וכן מצינו במשה, שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו (במדבר י"ב), כיון שכעס נתעלמה הלכה ממנו, אעפ"י שברחמנות התנהג עם ישראל, ונתן נפשו עליהם, שנא' ואם אין מחני נא (שמות ל"ב), ואעפ"כ בשעה אחת שכעס, נתעלמה הלכה ממנו. והיכן פירושו של דבר זה, כשאמר לו הקב"ה, נקם נקמת בני ישראל (במדבר ל"א), הוציא שנים עשר אלף חלוצי צבא אלף למטה, ושלחם למדין, והלכו ועשו מלחמה, והרגו חמשת מלכי מדין, והרגו את בלעם בן בעור, ושבו שביים, וכשבאו למשה, אמר להם החייתם כל נקבה, הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, באותה שעה ויקצוף משה על פקודי החיל (שם), אמר להם, ועתה הרגו כל זכר בטף, ואתם חנו מחוץ [וגו'] וכל בגד וכל כלי עור [וגו' תתחטאו], אמרו לו, הכלים האלה של כסף וזהב מה נעשה בהם, מיד נתעלמה הלכה ממנו, והיה אלעזר בצידו, מיד ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא אך את הזהב ואת הכסף [וגו'] כל דבר אשר יבא באש [וגו'], והלא דברים ק"ו, ומה משה אבי הנביאים ואבי החכמים, כשקצף שעה אחת, נתעלמה הלכה ממנו, הדיוטין על אחת כמה וכמה. וכן מצינו באלישע הנביא, כשקצף נסתלקה ממנו נבואתו, שכשעלו יהורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה ומלך אדום להלחם במואב, אמר יהושפט, האין פה נביא לה' ויען אחד מעבדי המלך ויאמר פה (וגו') [אלישע בן שפט] ויאמר יהושפט יש א[ו]תו דבר ה' (מלכים ב' ג'), באותה שעה קצף אלישע על מלך ישראל ואמר לך אל נביאי אביך וגו' ויאמר אלישע חי ה' אשר עמדתי לפניו (שם), כיון שכעס פסקה נבואתו, אמרו לו אל כי קרא ה' (וגו') [לשלשת המלכים האלה לתת אותם ביד מואב] (שם), לא היה בידו להשיב, מה עשה, אמר ועתה קחו לי מנגן (שם) שמא תחל (בו) עלי רוח ה', מכלל שמתחילה לא הייתה. מיכן למדנו, שכל מי שמתיהר על הציבור, וכל שמתנהג עם הציבור בכעס, אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו.
ואמרו חכמים [שם] כל אדם שכועס אפי' פסקו לו גדולה מן השמים מורידין אותו מגדולתו, שכן מצינו באליאב בן ישי הוא היה הבכור, ולו היתה ראויה הגדולה, וכשאמר לו ישי לדוד ואת אחיך תפקד לשלום וגו' (שמואל א' י"ז), כשבא לשם, מה כתיב שם ויחר אף אליאב בדוד ויאמר (לו) [למה זה ירדת] (שם), וכשבא שמואל הנביא למשוח מלך היה לו למשוח את הבכור, אלא בכולן כתיב גם בזה לא בחר ה', ובאליאב כתיב אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו, כי מאסתיהו (שם י"ז). מיכן למדנו, שכל הכועס פוסקין לו גדולתו ונמאס, ולפיכך כל מי שניתנה לו שררה יתנהג בענותנות ובדרך ארץ ובשפלות דעת ולא ביהרות.
ולעולם יראה הדיין את עצמו כאלו חרב מונחת לו בין יריכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו, שכן מצינו בשלמה שנא' הנה מטתו שלשלמה וגו' כולם אחוזי חרב וגו' (שה"ש ג'), מפחדה של גיהנם שהיא דומה ללילה.
וכשממנין דיינין אין ממנין אלא בני תורה ויראי חטא, שכל זמן שהדיין והשופט והפרנס יראי שמים, הקב"ה עמו, ומשכיל בכל דרכיו, ומצליח בכל מעשיו, מה כתיב ביהושע, כאשר הייתי עם משה אהיה עמך (יהושע א'), וכתיב ויהי ה' את יהושע (שם ו'), ובשופטים כתיב והיה ה' עם השופט (שופטים ב'), ובשמואל כתיב וה' היה עמו ולא הפיל ממנו דבר ארצה (שמות א' ג'), וכן בכל דור ודור. אבל כשממנין מי שאינו הגון, מה כתוב בו, שופטיה זאבי ערב (צפניה ג'), והתורה צווחת, לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח וגו' (דברים י"ו), וכי אצל מזבח הוא שאסר ליטע, חוץ למזבח מותר ליטע אשרה, אלא מה ת"ל לא תטע לך אשרה, אל תעמיד דיין שאינו הגון, ומהו אצל מזבח ה' אצל התורה שנא' זאת התורה לעולה למנחה וגו' (ויקרא ז'), ואמרו חכמים כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נטע אשרה אצל המזבח שנא' לא תטע לך אשרה. ולא עוד אלא שגורמין שיממון לעולם שנא' ואשימם בראשיכם (דברים א'), אם דיין הגון הוא ואשימם לשבח כענין שנא' שום תשים עלך מלך (שם י"ז), ואם לאו ואשומם לגנאי, כענין שנא' והשימותי את מקדשיכם (ויקרא כ"ו), וכענין שנא' ואדום למדבר שממה [תהי' מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקיא בארצם] (יואל ד'), וכענין שנא' כי הוא אמון הרבה אשמה (ד"ה ב' ל"ג).
ומי שהוא הגון וירא חטא, אל ימנע עצמו מלהיות בצרכיהן של ישראל, ומלעמוד להם בכל דבריהם, ומלישא משואם ומליסבול סבלם, שבשעה שהוא עושה משפט, מעמיד את העולם, שנא' מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כ"ט). אבל המונע את עצמו מלישא משואן של ישראל, ומליגדור פרציהן ועושה עצמו כתרומה הפרושה מן העיסה, מהרס את העולם ומחריבו, מה כתיב בו, ואיש תרומות יהרסנה (שם). ואמרו חכמים, מעשה בר' אסי כשבא לפטור מן העולם, נכנסו חכמי ישראל אצלו, מצאוהו שהוא בוכה, אמרו לו רבינו, מפני מה אתה בוכה, הלא יגיעתך בתורה היתה כל ימיך, ותלמידים הרבה העמדת, ולא עוד אלא שמידה יתירה היתה בך, שלא נתעסקת בדינין, אמר להם ועליה אני בוכה, שלא נשאתי במשואן של ישראל, וקיימתי בנפשי ואיש תרומות יהרסנה.
וזה שאמרו חכמים מי שהוא הגון אל ימנע מלישא משואן של ישראל, כשהכל צריכין לו, ומבקשין לשמוע ממנו, אבל מקצת (הכל) צריכין לו ומקצת אין צריכין לו, מקצת מקרבין אותו, ומקצת מרחקין אותו, דין הוא שידחה מהם, ואל יטיל מחלוקת בישראל. יונה אמר שאוני והטילוני אל הים וישתוק הים מעליכם (יונה א'), לעובדי ע"ז אמר, שאוני והטילוני אל הים, לשלומן של ישראל על אחת כמה וכמה. משה רבינו אמר, ואם אין מחני נא (שמות ל"ב), נתן נפשו על ישראל, אנו הדיוטות על אחת כו"כ. בימי הושע בן בארי, אמר לו הק', הושע ישראל חטאו, בניך חטאו, אמר לו ימחו על קדושת שמך, אמר לו הק' לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים, ויקח את גומר בת דבלים, גומר שהכל גומרין בה, בת דבלים (שכל) [שהכל] דשין בה כדבלה, ותהר ותלד לו בן, ויאמר ה' אליו קרא שמו יזרעאל וגו' (הושע א'), ילדה לו בן אחר אמר לו קרא שמו, לא עמי, ילדה לו בת, א"ל קרא שמה, לא רוחמה, וכל כך למה היה מצערו, כדי שיבקש רחמים על ישראל, ולא ננער, אמר לו הק' גרש את האשה הזאת, מיד ישב לו לבכות ולהתחנן לפני הק', אמר לפניו רבש"ע, לאחר שנשאתיה וילדתי ממנה בנים, תאמר לי גרשה, ומה אעשה בבניי, אמר לו הק' הושע ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, אתה חסתה על אשת זנונים וילדי זנונים, ואין אתה יודע, אם בניך הם, ואם של אחרים הם, הרי אתה חסתה עליהם, ואתה בוכה ומתחנן עליהם, בני אברהם, יצחק ויעקב, אהובי ובחוני בחירי וקדושי האיך לא אחוס עליהם, ואמרת לי ימחו על קדושת שמך, מיד הרגיש שחטא, התחיל לבכות ולהתחנן על נפשו, שיסלח לו. אמר לו הקב"ה, עד שאתה מתחנן על עצמך, בקש רחמים לישראל, מיד [אמר] והיה מספר בני ישראל כחול הים [וגו'] והיה במקום אשר יאמר וגו' ורחמתי את לא רוחמה (שם ב'). והקב"ה אוהב למי שנותן נפשו על ישראל לפיכך חיב אותו דיין או פרנס או נשיא שימחול על כבודו ויתיר על דבריו ואל יטיל מחלוקת בישראל, שכיון שיש בקהל מקצת שדוחין אותו חיב ל[ה]דחות ולהבריח את עצמו מהם, שכל הבורח מן השררה, השררה רודפתו, והרודף אחר השררה, השררה בורחת ממנו. וכן מצינו בשאול שברח מן השררה, ורדפתו השררה שכן כתיב, ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים (שמואל א'), וכי יכול אדם להתחבא בכלים, אלא שהלך לשאול באורים ותומים, ומנין שאורים ותומים נקראו כלים, שכן מצינו [יומא ע"ג ע"א] כהן גדול משמש בשמונה כלים, ואבשלום שרדף אחר השררה, ברחה ממנו השררה, וכן אבימלך בן ירובעל.
וצריך הדיין (לממתין) [להמתין] בדינו ולעיינו יפה יפה, שכך שנו חכמים [אבות פ"א מ"א] הוו מתונים בדין, וכתיב אשרו חמוץ (ישעי' א'), ופירשו חכמים אשרי דיין שיחמיץ את דינו. ולעולם יחמיר אדם דין קטן כדין גדול שכך אמרו חכמים [להלן ח' ע"א], יהיה עליך דין של זוז כדין של מאה מנה.
והקב"ה אוהב את המשפט, וחביב הוא לפניו, ולפי שמשפטים מידה יתירה לפני הקב"ה, מסרן למשה, קודם שש מאות ושלש עשרה מצות, והיכן מסרן לו במרה, קודם הדברות, שנא' שם שם לו חק ומשפט (שמות ט"ו), ואמר לו סדרם לפני בניי, כשולחן ערוך, שנא' ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שם כ"א), כאדם שהוא נותן בפי התינוק, שנא' שימה בפיהם (דברים ל"א), ולמה אהב כל כך את המשפטים, לפי שהשלום תלוי בהם, שכשיש בין אדם לחבירו דין... [תחרות] ביניהם ומקוטטין זה לזה, כשנעשה להם דין, השלום ביניהם. כך אמרו חכמים, בכל מקום שנא' אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על האחרונים [ועל הראשונים], אלה תולדות השמים (בראשית ב'), (מי) [מה] פסל פסל לתהו ובהו וחשך, ואלה המשפטים מה הוסיף, הוסיף על הראשונים שניתנו לו במרה. בוא וראה כמה חביבין הם הדינין לפני המקום ששקלן כנגד עשרת הדברות, שהדברות כל דיבור ודיבור מצוה בפני עצמה היא, אבל הדינין נאמר בהן עשר מצות ועשרה (לווין) [לאוין], לא תכירו פנים במשפט (דברים א'), לא תגורו מפני איש (שם), לא תעשו עול (ויקרא י"ט), לא תשא פני דל (שם), ולא תהדר פני גדול (שם), לא תטה משפט אביונך (שמות כ"ג), לא תעשו עול [במשפט במדה] (ויקרא י"ט), (שפטים ושטרים) לא תטה משפט, לא תכיר פנים, ולא תקח שחד (דברים ט"ז), הא למדת שהדינין חביבין לפני הקב"ה כעשרת הדברות.
ולפיכך הזהיר הקב"ה על הדינין הרבה, ואמר להן לישראל, הזהרו במשפט ושפטו באמת, שכל זמן שאתם עושין דין אמת, אין אתם יראים מדין של מעלה, וכן אמר ר' אלעזר כל זמן שהתחתונים עושין דין אמת, אין העליונים עושין דין, וכך אמרו חכמים, כל מקום שיש דין, אין דין, וכל מקום שאין דין, יש דין. כיצד כ"מ שישראל עושין דין בארץ אין הק' עושה דין בשמים, וכל זמן שאין ישראל עושין דין בארץ, הק' עושה דין בשמים, אמר הק' אני אומנות שלי משפט, שנא' אלהי משפט ה' (ישעי' ל'), וכשישראל עושין את הדין, נטלו אומנותי, מתעסק אני באומנות אחר, להמטיר את הגשמים בעונתן, והארץ ליתן את יבולה, והעץ ליתן פריו, וליתן שלום בארץ. ומנין שכן הוא, שכך כתיב, אם בחקתי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם, ונתתי שלום בארץ (ויקרא כ"ו), והוא שדוד אמר ברה"ק, ידין עמך בצדק וגו' (תהלים ע"ב), ואחריו כתיב, ישאו הרים שלום לעם, וכי הרים נושאין שלום לעם, הוי אומר, שכ[ש]ישראל עושין את המשפט לאמתו, מביא הק' גשמים על ההרים, ונותנין את פריין, ונעשה שלום בעולם, ולא עוד, אלא כל זמן שישראל מעמידין את המשפט לאמיתו, הגאולה מתקרבת, ופורענות באה על שונאיהן של ישראל, שכך כתיב, כה אמר ה' שמרו משפט וגו' (ישעי' נ"ו), וכתיב ציון במשפט תפדה, מה כתיב שם, ושבר פשעים וגו' (שם א'). וכשראה דוד שהדינין והצדקה חביבין לפני הק', תפש בשתיהן, שנא' ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו (שמואל ב' ח'), אמר דוד רבש"ע עשינו ערבותינו, באברהם כתיב כי ידעתיו [למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט] (בראשית י"ח), הרי ערבותינו, אף אתה עשה ערב עבדך לטוב (תהלים קי"ט), עשה ערבותיך, שלא נרד לגהנם, שאם אין אתה ערבנו, מי יכול לעורבינו, וכן חזקיהו אמר ה' עשקה לי ערבני (ישעי' ל"ח), שאם אין אתה ערבני, מי יכול לערבני, וכן איוב אמר שימה נא עורבני עמך (איוב י"ז), אילו חייב [חוב] של כסף וזהב הייתי, הייתי נותן ערבנין, עכשיו שהוא נפש, מי יתן נפשו עלי, מי הוא לידי יתקע (שם), לכך אמר דוד, ערב עבדך לטוב, עשיתי את שלי, קיימתי משפט, אף אתה עשה את שלך, ערב עבדך לטוב.
וכל שהק' עושה בעולמו, אינו עושה אלא בשתי מידות הללו, ושתיהן בידו של מלך המלכים, צדק בימינו שנא' צדק מלאה ימינך (תהלים מ"ח), ומשפט בידו שאין שמאל למעלה, שכך כתיב ותאחז במשפט ידי (דברים ל"ב), אמר לו הק' למשה, משה אמור להן לישראל, שמי אהיה אשר אהיה, ומהו אהיה אשר אהיה, כשם שאתה הווה עמי, כך אני הווה עמך, מסרתי להם שתי מידות טובות המשפט והצדק, אם עושין הן משפט, אין אני עושה משפט, ואני משפיע להן טובות, ואם אינן עושין משפט, אני עושה משפט ומחריב את העולם, וכן בצדקה, אם פותחין הן את ידיהן ונותנין, אף אני אפתח להן, שנא' יפתח ה' לך וגו' (שם כ"ח), ואם אינן פותחין, מה כתיב הן יעצר במים ויבשו (איוב י"ב), בשר ודם כשנעצר ידו על הספוג מוציא מימיו, וכשפותח ידו קולט מימיו ועומדים, לפיכך אמר הק' אהיה אשר אהיה, כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך, וכן אמר דוד ה' שומרך, ה' צילך על יד ימינך (תהלים קכ"א), כצילך, מה צילך, אם אתה משחיק לו הוא משחיק לך, אם אתה בוכה לו, הוא בוכה כנגדך, אם אתה נותן לו פנים זועפות, אף הוא נותן לך כך, ואם פנים מסוברות אתה נותן, אף הוא נותן לך, כך אמר הק', כשם שאתה הווה עמי, כך אני הווה עמך, לפיכך חייבין ישראל להעמיד הדין על אמיתו ואל יעשה דין.
וכשמעמידין ישראל שופטים, צריכין שיעמידו בני תורה ויראי חטא, שכך אמר יתרו למשה ואתה תחזה מכל העם (שמות י"ח), תחזה בנבואה, אנשי חיל אילו עשירים ובעלי ממון, יראי אלהים שהם יראים מן המקום, אנשי אמת אמר הק' אני אמת ונתתי לכם תורת אמת, אם אתם תהיו מעמידין דייני אמת, שמעמידין דין אמת לאמיתו מוטב.
ואמרו חכמים [שבת י' ע"א] כל דיין שמעמיד את הדין על אמתו כאלו נעשה שותף להק' במעשה בראשית, שנא' ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב (שם), וכי מן בקר עד ערב היו יושבין, אלא עד ארבע שעות, אלא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, כאלו נעשה שותף להק', נאמר כאן מן הבקר עד הערב, ונאמר להלן, ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (בראשית א'), מה להלן במעשה בראשית, אף כאן במעשה בראשית. שנאי בצע ששונאין את ממונן, וכ"ש ממון ישראל שאין מקבלין את שוחד, שהשוחד קשה הוא לפני המקום, ולמה הוא דומה לעכנה שנושכת את החברים, ק"ו להדיוטין, כך השוחד יעור עיני חכמים, מעור לחכמים ק"ו לטפשים, ויסלף דברי צדיקים, אם דברי צדיקים מסלף ק"ו לרשעים. ולמה נקרא שחד שהוא אחד ונעשה עם נותנו גוף אחד. אמרו חכמים כל צדיקים שבמקרא חסרין, חוץ מזה שכתוב צדיקים מלא מ"ט ללמדך שאפי' צדיק גמור, נוטל השוחד, השוחד מסיתו.
ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות (שמות י"ח), שרי אלפים כמה הויין שש מאות, שרי מאות כמה הויין ששת אלפים, שרי חמשים שנים עשר אלף, שרי עשרות ששים אלף, נמצאו דייני ישראל שבעים אלף ושמונת אלף ושש מאות. מאי קמ"ל דשרים מלגיו. ושפטו את העם בכל עת (שם), מלמד שאין ממנין על הציבור אלא בני אדם בטלנין לתורה.
וכל דיין שמטה את הדין גורם שממון לעולם, שנא' שמעו נא זאת ראשי בית ישראל וגו' בונה ציון בדמים וגו' ראשיה בשחד ישפטו וגו' (מיכה ג'), רשעים הם ותולים בטחונם במי שאמר והיה העולם, שנא' ועל ה' ישענו ל"א [לאמר הלא ה' בקרבנו לא תבא עלינו רעה] (שם), לכך הק' מביא עליהם שלש פורעניות, כנגד שלש עבירות שבידם, לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו' [וירושלים עיין תהיה, והר הבית לבמות יער] (שם), אוי לו לדור ששפטו את שופטיהם, אוי לו לדור ששופטיו צריכין להשפט כדורו של (איוב) [אלימלך] שנא' וגם אל שופטיהם לא שמעו (שופטים ב'), ומי היו רב אמר דבורה וברק, ר' יהושע בן לוי אמר שמגר ואהוד, ר' הונא אמר דבורה (ויעל... דבורה) וברק ויעל.
מהו שכתוב וחכמת המסכן בזויה (קהלת ט'), וכי חכמתו של ר' עקיבא בזוי' הייתה, אלא שבוזה את דבריו, כיצד יושב חכם ודורש לא תטה משפט והוא מטה, לא תקח שחד והוא לוקח, לא תכירו פנים, והוא מכיר, כל אלמנה ויתום לא תענון והוא מענה. שמשון הלך אחר עיניו שנא' כי היא ישרה בעיני (שופטים י"ד), והוא שפט את ישראל, גדעון עבד ע"ז שנא' ויעש אותו גדעון לאפוד (שם ח'), והוא שפט את ישראל, יש בושה גדולה מזו אוי לו לדור שמעול את המשפט.
תני ר' חייא לא תעשו עול במשפט, מלמד שכל דיין שמעוית את דינו קרוי עול, שנוי, משוקץ, חרם, תועבה, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה את ישראל מארצם, ומחלל את השמים ומטמא את הארץ, חמשה כנגד חמשה, אוי לו לדיין שגורם לחמשה דברים הללו, נוח לו עני ומדולדל שלא בא לעולם, מי גרם לו בכל זאת השחד שנטל, וכמה שחד נטל דבר מועט, משל של שחד, למה הוא דומה, לאדם שהוא עומד על שפת הים, נטל שלש[ו]ל ונתנו בחכה והשליכו לים, בא דג ובלעו ונתפש, אוי לו לדג זה שנתפש בלא כלום. ובמה מאבדו, השחד מעורו שנא' כי השחד יעור (שמות כ"ג), והלא כמה בעלי שחד ראינו שלא נתעורו, אלא מעורן מדרך אמת, ואינו רואה חובה לנותנה, ולא עוד אלא שמעורו לע"ה, כשהצדיקים נהנין מזיו השכינה, שנא' כי עין בעין יראו וגו' (ישעי' נ"ב), והכל רואין אותו, והן אינן רואין ויהיו מעורין, ולא עוד אלא הכל יתרפאו, והן אינן מתרפאין, אלא כך דינו. אמר הק' פיקח בראתי אותך למה עורתה עיניך, למה היית דורש לא תטה משפט והטיתה, לא תכירו פנים והכרתה, לא תקח שוחד ולקחת, כמה נאים הדברים היוצאים מפי עושיהם, וכמה מכוער הדורש, שדורש ואינו מקיים, כמה נאה המוכיח, שהוא מוכיח באמת, וכמה ברכות הוא מקבל שנא' (ולמוכיחכם) [ולמוכיחים] ינעם ועת"ב [ועליהם תבוא ברכת טוב] (משלי כ"ד) למוכיח ולמתוכח, כשהמוכיח מוכיח באמת וכשהמתוכח מקבל, אבל שמחנף ואומר על הטוב רע, ועל הרע טוב אוי וחבל עליו, וכה"א הוי האומרים לרע טוב, ולטוב רע (ישעי' ה'). ואמרו חכמים כל דיין שמחנף ואומר לרשע צדיק אתה, ראוי הוא לכל קללות שבקש בלעם לקלל את ישראל שנא' אומר לרשע צדיק אתה וגו' (גליון כ"י — יקבהו עמים) (משלי כ"ד), ומה אמר בלעם מה אקב לא קבה אל ומה (אזאם) [אזעם] לא (זאם) [זעם] ה' (במדבר כ"ג), כמה מכוער הדיין, שאמר לבעל דין, השב את הגזלה, והוא גזלן, גזלת אחרים בין שניו, כמה מכוער הדיין, שאמר לבעל דין הלקה ארבעים, והוא מחויב ללקות, כשיוצא הכל מרננין אחריו, ונמצא שם שמים מתחלל על ידו, מה אומרים עליו אוי לו, אוי ליולדיו, אוי למולידיו, סרוחה היא חכמתו, סרוחה היא דעתו, סרוחה היא בינתו, ראוי לו שלא בא לעולם. אמר לו הק' לדיין אין אתה יודע, שכשאתה יושב לדין ששכינתי ביניכם, שנא' אלהים נצב בעדת אל (תהלים פ"ב), וכשאתם מטים את הדין, לשכינתי אתם מטים, לפיכך אני מזהירכם, אל תטו משפט, שכשאתם מטים, לי אתם מטים, ומה אני עושה, וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד (מלאכי ג'), למה כי אני ה' אהב משפט (ישעי' ס"א), ועז מלך משפט אהב, ועמכם אני עושה במשפט, ורוח הק' צווחת ואומרת, עד מתי תשפטו עול, ופני רשעים [תשאו סלה] (תהלים שם), [ואומר] שאת פני רשע לא טוב (משלי י"ח), ואומר מצדיקי רשע עקב שחד (ישעיה ה'), אלא הצדיקו את הצדיק שפטו דל ויתום, ולא שתצדיקום ברשע חס ושלום, אלא בין לזכות בין לחובה הצדיקו עליהם את הדין, שלא תאמר, הואיל זה עני, אטול מן העשיר הזה, ואתן לו, ת"ל ודל לא תהדר בריבו (שמות כ"ג), ואומר לא תשא פני דל (ויקרא י"ט), ולמה שכל העולם שלי הוא, שנא' לה' הארץ ומלואה (תהלים כ"ד), לי הכסף ולי הזהב, ואתה מבקש להעני את העשיר, ולהעשיר את העני, ליטול מזה וליתן לזה בלא דין, ותטריחוני לגבות מזה, ולשלם לזה, לפיכך עני ורש הצדיקו, הצדיקו עליהם את הדין, ואומר פלטו דל ואביון (תהלים פ"ב).
ולעולם יהיו הדיינין יודעין את מי דנין, ובפני מי הן דנין, והאיך (הן) [הוא] הדין, [ואם] לא ידעו ולא יבינו, גרמו לעולם שיתמוטט שנא' ימוטו כל מוסדי ארץ (שם), וכן ה"א וירעשו מוסדי תבל, ואומר רעה התרועעה הארץ פור התפוררה ארץ מוט (תמוט) [התמוטטה] ארץ נוע תנוע ארץ כשיכור (ישעי' כ"ד), כ"כ למה, לפי שאין (עדים) עושין את המשפט, [שנא'] וירא ה' וירע בעיניו כי אין משפט (שם נ"ט), אמר הק' לדיינין אני אמרתי אלהים אתם כענין שנא' אלהים לא תקלל (שמות כ"ב), עד האלהים יבא דבר שניהם (שם), אתם לא עשיתם כן, אכן כאדם תמותון. נתתי לכם, מה שלא נתתי לאומה אחרת [שנא'], מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל (תהלים קמ"ז), אחריו מה כתיב לא עשה כן לכל גוי (שם), למי נתתי מה שנתתי לכם. אמרו עליו על עקילס בן אחותו של אדרינוס שבא לחכמים, אמר להם נתאויתי לחקים ומשפטים שלכם, אמרו לו אין אתה נימול, אמר להם למה, [אמרו לו] לפי שכתוב בתורה אשר תשים לפניהם (שמות כ"א), לפניהם ולא לפני גוים, וכתיב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי (תהלים קמ"ז), אמר להם... שאתגייר, אמרו לו לכשתתגייר, הלך ונכנס (על אדרינוס) [לאדרינוס], אמר לו מבקש אני לכנס בסחורה ולהבחין דיעות של בני אדם ובאתי ליטול ממך רשות ולהמלך בך באיזו סחורה אכנס, אמר לו ומה אתה מבקש סחורה, שמא כסף וזהב אתה מבקש או אבנים טובות ומרגליות, הרי כל מלכותי בידך, אמר לו איני מבקש אלא לראות דיעות בני אדם ומשאם ומתנם, אמר לו, אם כן הרי לך ממון, ראה כל סחורה שהיא מאוסה געולה בזויה ושפלה התעסק בה, שסופה להתעלות, מיד הלך לא"י ונתגייר ע"י ר' אליעזר ור' יהושע ומל וטבל וישב לעסוק בתורה עד שהי' מקשה על ר' אליעזר ור' יהושע. הלך לו אצל אדרינוס, אמר לו למה פניך משונות, שמא הצר לך אדם, אמר ח"ו לא היצר לי אדם, אלא מעולה של תורה נשתנה זיוי, אמר לו, ומי הזקיקך לכך, אמר לו לא כך נמלכתי בך, ואמרת לי ראה סחורה בזויה, מאוסה, געולה, שפלה, התעסק בה, כך עשיתי, לא מצאתי אומה בזויה שפלה מאוסה כישראל, ונתעסקתי בהם, אמר לו היה לך ללמוד תורתן וחקים ומשפטים ולא תמול, אמר לו כתיב בתורתן לפניהם ולא לפני גוים, וכתיב מגיד דבריו ליעקב (שם), למי שהוא מל כיעקב, חקיו ומשפטיו לישראל (שם), למי שהוא מל וכשר כישראל, לא עשה כן לכל גוי (שם).
היה ר' אלעזר בן עזריה דורש הרי שדנו גוים ודיניהם כדיני ישראל, שומע אני (היאך דיניהן) [יהו] קיימין, ת"ל אשר תשים לפניהם (שמות כ"א), ולא לפני גוים, אתה דן את שלהם והן אינן דנין את שלך, מיכן אמרת כ"מ שאתה מוציא אגוראות של גוים, אעפ"י שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנא' לפניהם ולא לפני גוים. וכן אמרו [גיטין פ"ח ע"ב] גט המעושה בישראל כשר ובגוים חובטין אותו ואומרין לו עשה מה שישראל אומר לך. אמר להם הק' לישראל הזהרו במשפטי ובחקתי, שעל מנת כן אני מביא אתכם לארץ כנען, והוו יודעין שאיני מגלה לכנענים אלא על משפטי, ומנין שכן הוא, שנא' ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אותם (ויקרא י"ט), ליתן שמירה ועשייה לחקים ושמירה ועשי' למשפטים, ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה (שם י"ח), שעל מנת לירש אני מביא אתכם, ולא (בכנענים) [ככנענים] שהיו משמרים את המק', עד שתבאו, ולא תלכו בחקת הגוי (שם כ'), אילו המצרים, אשר אני משלח, אלו הכנענים, כי את כל אלה עשו, מה עשו עברו על הדין, תאמר שאין עליהן דין, איני מגלה אותם, אלא על הדברים הללו, ואקץ בם כאדם קווט במזונו, אף אתם איני מגלה אתכם ממנה אלא על הדינין, שאתם מעברין, ומנין שכן, כתיב, והארץ תעזב מהם וגו' [במשפטי מאסו] (שם כ"ו), וא"ת שראש בראש פרעתי מכם, והלא לא פרעתי מכם אלא אחד ממאה, ומה ת"ל יען וביען, יען במשפטי מאסו (שם) אילו הדינין, וביען ואת חקתי געלה נפשם אלו המדרש. לפיכך אמר להם הק' אתם עשיתם את דיני עראי, אף אני אעשה אתכם ארעי, לפיכך הזהיר הק' על הדינין, אמר להם לישראל, אל תעברו את הדין, שאין אני מעמיד את עולמי, אלא בדין, שאילולי עיברתי את הדין פעם אחת, הי' נשרף העולם, ומנין שכן, שכך (כתיב) אמר ישעי' חמה אין לי וגו' אפשעה בה אציתנה יחד (ישעי' כ"ז), אילו הייתי פוסע פסיעה אחת ומעבר את הדין היה העולם נשרף שנא' אציתנה יחד, מה אעשה שידי מחזקת במעוזי שנא' או יחזק במעוזי (שם), ומהו מעוזי המשפט שהוא מאוחז בידי, דכתיב ותאחז במשפט ידי (דברים ל"ב), יעשה שלום לי (ישעי' שם), המשפט הוא יעשה שלום ביני ובין בריותי. ואף משה אמר אם שנותי ברק חרבי (דברים ל"ב), אם משנה אני מידת הדין, ברק אחד יוצא ומחריב את העולם, ומה אעשה ותאחז במשפט ידי, אמר הק' נקראתי בעל משפט, ואני מבקש לפרוע עכשיו, והמשפט אין מניחו, עד שאפרע להם שכר מצוה קלה, שעשו לפני בעולם הזה. א"ר סימון ראה מה כתיב והיה ביום ההוא (נאום השם) אבקש להשמיד (זכרי' י"ב), אמרו לו ישראל רבש"ע, אם מבקש אתה, מי מעכב על ידך, מי ממחא בידך, אלא כך אמר כשאבקש להם זכות ולא אמצא, לאלתר נשמיד את כל הגוים. אמר רשב"ל בא וראה מה כתיב עד די כרסון רמיו וגו' [ושער רישיה כעמר נקא] (דניאל ז'), אמר הק' כשאגבה לא"ה מקצת מצות קלות שעשו לפני בעה"ז, [ל]אלתר כרסון רמיו. אמר הק' הכרם הזה בוסר עד עכשיו, כשיתבשל ונעשה יין, מיד ואדרכם באפי וארמסם בחמתי (ישעי' כ"ז). הא למדתה שאין הק' מעביר את הדין, אפי' לא"ה. אמר הק' כשם שאיני מעביר את הדין, אף אתם אל תעברו את הדין. אמר הק' לא נפרעתי מדור המבול, אלא ע"י שלא עמדו בדין, ועברו את הדין, (מח) [מה] כתיב שם כי מלאה הארץ חמס מפניהם (בראשית ו'), ומה היה עושין, אם היה יתום שקנה לו שה לעצמו ולגדלו, היו נוטלין אותו ממנו בע"כ, (ובן) [וכן] אלמנה שקנתה לה עגל או כבש לגדלו, נטלו אותו בע"כ שנא' חמור יתומים ינהגו וגו' (איוב כ"ד), מה כתיב מרוב עשוקים יזעיקו (שם ל"ה), אלו הנעשקים, ישועו מזרוע רבים אלו העושקים, רבים אלו על אלו ואלו על אלו עד שנחתם גזר דינם. וכך היה מעשיהם, אחד מהם יוצא בקופה מלאה תרמוסים או פולין לשוק למכור, בא זה נוטל פחות משוה פרוטה, וזה פחות מש"פ, מה שאין יכול ל[ה]וציא ממנו בדין, עד שהיו נוטלין את הקופה כולה, והיה חזור קפוח לתוך ביתו, שאין חמס אלא פחות מש"פ, וכשבא נח להוכיחם, היו מלעיגין ומבזין אותו, דכתיב שנאו בשער מוכיח וגו' (עמוס ה'), אמר להם הקב"ה, אתם עשיתם שלא כשורה, ולא קיימתם את הדין, אני אעשה כשורה, ואקיים בכם את הדין, הה"ד מבקר לערב יכתו מבלי משים [לנצח יאבדו] (איוב ד'), ואין משים, אלא דין, דכתיב אשר תשים לפניהם (שמות כ"א).
וכן מצינו באנשי ירושלם, שלא הוגלו, אלא על שלא העמידו את הדין, שנא' היו שריה כאילים וגו' (איכה א'), מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו [של זה], כך דייני ישראל שבאותו הדור, זה כובש פניו מפני זה, וזה כובש פניו מפני זה, וכך אמר להם הנביא, שריך סוררים וחברי גנבים כלו אהב שחד ורודף שלמונים (ישעי' א'), ומהו שלמונים, שהיו אומרים זה לזה, עשה עמי היום ואשלם לך למחר, וכן ה"א והשפט בשלום (מיכה ז'), והנביא צווח, מקום שהיו מרדפין את המשפט, ומוציאין את הדין (ו)לאמיתו, נעשו רצחנין, דכתיב מלאתי משפט [וגו'] (ישעי' א'), חיכיתי להם שיעמידו את השופטים, ויקיימו את הדין, והם לא עשו כן, אלא עשו את שלהם עיקר, ואת הדינין טפלה, לפיכך נעשו הם טפלה לגוים (בארצו) [בארצם], שנא' ויקו(ו) למשפט והנה (מספח) [משפח] וגו' (שם ה'), לפיכך ה' במשפט יבא [עם זקני עמו ושריו] ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם (שם ג'), אם שרים חטאו זקנים מה חטאו, אלא זקנים שלא מיחו בשרים, בבתיכם, וכי בבתיהם היתה הגזלה, אלא מתוך שצווחין יתומים ואלמנות והעניים על גזלותם, והן מעלימין עיניהם מן הגזלה, מעלה ע"ה כאילו הגזילה בבתיהם, והוא שאמר הכתוב יתום לא ישפטו וגו' (שם א'), לכך אמר הק', אין לי חפץ בקרבנותיכם, ולא בתפילתכם, ולא בחדשיכם, ולא במעדיכם, והיינו דכתיב לא תוסיפו הביא מנחת שוא, חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ובפרשכם כפיכם וגו' (שם), אמרו ישראל ומה אנו עושין [וישוב חרון אפך], אמר להם, למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ (שם). לפיכך חייבין ישראל להזהיר על הדיינין, (ולא להדר פני גדול), ולהעמיד את הדין, ושלא להטות, ושלא לישא פנים לדל, ולא להדר פני גדול, ושלא תאמר הואיל וזה עני, ועשיר זה חייב לפרנסו, אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות, לכך נאמר לא תשא פני דל, ולא תהדר פני גדול (ויקרא י"ט), שלא תאמר עשיר זה בן גדולים הוא ונשיא אהדרנו בדינו כדי שלא יתבייש, ת"ל לא תהדר פני גדול. וכן מצינו [להלן י"ט ע"א] בסנהדרין, שהדרוהו לינאי המלך בדין, בא גבריאל והרגן, שכך אמרו חכמים, מעשה בינאי המלך שעבדו הרג את הנפש, אמר להם שמעון בן שטח לחכמים, תנו עיניכם בו ונדונו, שלחו לו עבדך הרג את הנפש, שלח אותו להם, שלחו לו, בא אתה וקבל עדות, שכך כתיב והועד בבעליו (שמות כ"א), בא וישב בפניהם, אמר לו שמעון ב"ש לינאי, ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מלך מ"ה הקב"ה, שנא' ועמדו שני האנשים וגו' (דברים י"ט), אמר לו לא כשם שאתה אומר, אלא כשם שאומרין חביריך, פנה לימין כבשו פניהם בקרקע, פנה לשמאל כבשו פניהם בקרקע, אמר להם בעלי מחשבות אתם, יבוא בעל מחשבות ויפרע מכם, בא גבריאל וחבטן בקרקע, באותה שעה גזרו, מלך לא דן ולא דנין אותו, לפיכך אמר הכתוב, ולא תהדר פני גדול. [שבועות ל' ע"א] בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא י"ט), שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צורכו ואחד [אתה אומר לו] (אמר) קצר את דבריך. בצדק תשפוט, הוי דן את כל האדם לכף זכות, עמיתך עם שאיתך בתורה ובמצות, השתדל לדונו יפה. עולא בר רב עולאי היה לו דין לפני ר' נחמן, שלח לו ר' יוסף, עולא חברינו, עמית בתורה ובמצות הוא. אמר ר' נחמן מה טעם שלח לו כן כדי שאחניף לו, חזר ואמר לו, לפסוק דין במהרה, ועוד לשודא דדיאנו, ומאי שודא דדיאנו, שיקול הדעת של (שופטיהם) [השופטים]. [להלן ל' ע"א] אמר ר' נחמיה כך [היה] מנהגן של דיינין, בעלי הדין עומדין לפניהם, ושומעין את דבריהם, ומוציאין (אותו) [אותן] לחוץ, ונושאין ונותנין בדבר, גמרו את הדבר, היו מכניסין אותם, הגדול (שבהם) בדיינין אומר, איש פלוני אתה זכאי, ואיש פלוני אתה חייב. ומנין (שנא' ויצא) [שכשיצא] אחד מן הדיינין שלא יאמר אני הוא המזכה וחביריי מחייבין, אבל מה אעשה (וחבוריי) [וחביריי] רבו עלי, ת"ל לא תלך רכיל בעמך (ויקרא שם), ואומר הולך רכיל מגלה סוד (משלי י"א). ומנין שאם אתה יודע (לעדות) [לו עדות], שאין אתה רשאי לשתוק עליה, ת"ל לא תעמוד על דם רעך (ויקרא שם). ומנין שלא יהא הדיין רך דברים לזה, וקשה לזה, ת"ל לא תעמוד על דם רעך. ומנין שחייב אדם להוכיח, ת"ל (הוכיח) [הוכח תוכיח] (שם), ומנין שאם הוכחתו אפי' ארבעה חמשה פעמים, שחייב אתה לחזור ולהוכיח, ת"ל הוכח תוכיח מ"מ.
אמר ר' תנחומא בשם ר' פנחס בר אבין, מאי דכתיב ולא ידעו עשות נכוחה (עמוס ג'), בשופטי ירושלים הכתוב מדבר, האוצרים חמס ושוד בארמנותיהם (שם), מה היו עושין, לא היו יכולין להעמיד את הדין, מפני השחד והחמס, וכשהיו נדונין, היה הדיין בא להוכיח את אחד מהן, ולהודיעו את דינו, והוא רומז לו ברמז, מזכיר לו שם השוחד ומעוורו, עליהם אמר ישעי' צופיו עורים כולם לא ידעו [כלם כלבים אלמים לא יוכלו לנבח הזים שכבים אהבי לנום] (ישעי' נ"ו), וכי יש כלב פיקח, ויש כלב אלם, והלא אין בכל החיות פיקח יותר מן הכלב הזה, ולמה אלמים, לומר לך, מה הכלב הזה, כשאדם משליך לו פרוסה, סוכר את פיו, ואינו נובח לו, כך היו דייני ישראל, פקחים ככלבים, וכשנוטלין את השוחד סוכרים את פיהם, הוזים שכבים, הוזים בנביאים, שיודעין מה שעתיד להיות (שכבים) [ושוכבים ואינם מוכיחין לעושי עולה]. גדולה היא הפרצה הזאת, שאבות העולם לא יכלו לעמוד בה, שנא' ויאמר ה' אם יעמד משה ושמואל לפני (ירמי' ט"ו), ולמה הזכיר אילו השנים, יתר מכל הנביאים, שאילו השנים הכתוב מעיד עליהם, שלא לקחו שחד, במשה כתיב, לא חמר אחד מהם נשאתי (במדבר ט"ז), ובשמואל כתיב הננו ענו בי נגד ה' וגו' ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו וגו' (ש"א י"ב), לפיכך חייבין ישראל להזהיר אלו לאלו על הדינין, ולהוכיח אלו את אלו, ולמחות אלו על אלו, שאין בעונשין גדול, ממי שהוא יכול למחות, ואינו ממחא, וכן מצינו באנשי ירושלים [שבת נ"ה ע"א]... [שאמר הק'], ליחזקאל לך ורשום על מצחן של צדיקים תו של דיו תחי', ועל מצחן של רשעים תו של דם, תו תמות, גזר עליהם אלו לתחיה, ואלו למיתה, שנא' והתוית תו על מצח' האנשים (יחזקאל ט'), מיד עמדה מידת הדין לפני הק', אמר' לפניו רבש"ע, מה הפרש בין אלו לאלו, אמר לה, הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים, אמרה לפניו רבש"ע, היה להם למחות על ידם, אמר לה, גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם לא קבלו, אמרה לפניו, רבש"ע אם לפניך גלוי, לפניהם מי גילה, מיד וממקדשי תחלו, אל תיקרא וממקדשי אלא וממקודשי, ויחלו באנשים הזקנים (שם), אלו בני אדם שלמדו את התורה כולה מאלף עד תו. ומעולם לא יצאה מידה טובה מלפני הק', וחזר בה, אלא זו בלבד, ולמה, שהיה בידן למחות ולא מיחו. ואמרו חכמים [להלן כ' ע"א], מפני מה נענש אבנר ונהרג, מפני שהיה לו למחות בשאול המלך, ולא מיחה. וכן מצינו ביהושע בן יהוצדק הכהן הגדול [להלן צ"ג ע"א], כשהיו בבבל אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה נביאי השקר. זה בא על אשתו של זה, ומתנבא עליה, ואומר לה כה אמר ה', השמיעי לצדקיה, ותלד בן נביא, וכן צדקיה עושה בה באחרת, ואומר לה השמעי לאחאב, ותלד בן נביא, עד שבאו לאשתו של נבוכדנאצר ואמרו לה השמיעי לנו ותלדי בן נביא, אמרה להם, איני אעשה דבר, עד שאמלך במלך, הלכה, ואמרה למלך, כך וכך אמרו לי נביאי ישראל, אמר אלהיהם של אלו שונא זימה, מה זאת, שלח להם ובאו, אמר להם מה זאת, אמרו לו, כך אמר לנו הק', והרי חנניה מישאל ועזריה אין אומרין כן, (גיליון כ"י — הן) בנביאות שלהן, ואנו בנביאותינו. אמר להן, רוצה אני שאבדוק אתכם, כשם שבדקתי אותן, אמרו לו הם שלשה ואנו שנים, אמר להם, לכו ובחרו שלישי, מי יהיה עמכם, הלכו ובחרו ביהושע בן צדוק ואמרו אולי בזכותו ינצלו, השליכם שלשתן לתוך כבשן האש, אותם השנים נשרפו, ויהושע בן יהוצדק נשרפו בגדיו, והוא שכתוב אמר ויהושע היה לבוש בגדים צואים (זכרי' ג'), וכתיב הלא זה אוד מוצל מאש, אמר לו נבוכדנצר אני יודע, שודאי משלא שלט בך האש שצדיק גמור אתה, ומה טעם חנניה מישאל ועזריה לא נשרפו בגדיהם שנא' וריח נור לא עדת בהון (דניאל ג'), ואתה נשרפו בגדיך, אמר לו הללו שלשה ואני אחד. אמר לו והלא אברהם אחד היה, ולא נשרפו בגדיו, (אמר לו באברהם לא נתנה רשות לאש לאכול, וכאן ניתן רשות) אמר לו באברהם לא ניתנה רשות לאש לאכול, וכאן ניתן לה רשות לאכול. וזה הוא משל שמושלין בני אדם שני עצים יבשים ואחד לח, היבשים שורפין את הלח, ולמה נענש יהושע, לפי שבניו נשואין לנשים שלא היו ראויות לכהונה, ולא מיחה בהן, והוא שכתוב אומר ויהושע לבוש בגדים (צועים) [צואים], וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים (צועים) [צואים], אלא שהיו בניו נשואין נשים שאינן ראויין לכהונה, ולא מיחה בהן. ולפיכך אמר הכתוב ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו (ישעי' ג'), אם שרים חטאו זקנים מה חטאו אלא זקנים שלא מיחו בשרים.
וחייבין ישראל כשמוכיחין אותם ראשיהם ושופטיהם (חיבין הם) לקבל מהם, ואל יסרבו להם ולא יזידון, שאין לנו היום לא נביא ולא חזון ולא... [מלך ולא שר] ולא שום דבר בעולם, אלא שופטים וראשים בלבד, וחיבים הם להוכיחנו, ועלינו לקבל, ועליהם להורות, ועלינו לשמוע, שלא יאמר אדם, הואיל ואין לנו נביא ולא מלך ולא שר, לא נקבל מן חכם זה, ומן הדרשן הזה, בוא וראה מה כתב לנו משה רבינו בתורה, ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט [אשר יהיה בימים ההם] (דברים י"ז), וכי אפשר לו לאדם לילך אצל ב"ד שלא היה בימיו, אין לו אלא מה שהיה בימיו, וכתיב אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים [מאלה] (קהלת ז') וכתיב ויעל משה נדב ואביהו [ושבעים מזקני ישראל] (שמות כ"ד), ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים, שלא יאמר אדם פלוני כמשה ואהרן, פלוני כנדב ואביהו, פלוני כאלדד ומידד, וכתיב וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל (ש"א י"ב), ואמרו חכמים [ר"ה כ"ה ע"א] ירובעל זה גדעון, ולמה נקרא שמו ירובעל, שעשה מריבה עם הבעל, בדן זה שמשון, ולמה נקרא שמו בדן שהוא מדן, יפתח כמשמעו, וכתיב משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו (תהלים צ"ט), שקל הכתוב שלשה קלי עולם, כשלשה אבירי עולם, ללמדך שאפי' קל שבקלים, ונתמנה פרנס על הציבור, ה"ה כאביר שבאבירים, וכתיב על פי התורה אשר יורוך לא תסור [וגו' ימין ושמאל] (דברים י"ז), שאם יאמרו לך על הימין שהוא שמאל, ועל השמאל שהוא ימין לא תסור. ולעולם דברי סופרים צריכין חזוק ודברי תורה אין צריכין חזוק. ואמרו חכמים [להלן פ"ח ע"ב] האומר אין תפילין לעבור על דברי תורה פטור, חמש טוטפות לעבור על דברי סופרים חייב, לפיכך אין הדבר תלוי אלא בראשינו ובשופטינו שלא להטות מן תוכחתם ומן צוויים.
<h2>דף ז:</h2>
דרש ר' יאשיה וי"א רב נחמן בר יצחק מהו שכתוב בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט (ירמי' כ"א), וכי בבקר דנין וכל היום אין דנין, אלא אם ברור לך הדבר כבקר אמרהו, ואם לאו אל תאמרהו. ור' חייא בר אבא משום ר' יוחנן אמר אמר [ל]חכמה אחותי את (משלי ז'), אם ברור לך הדבר כאחותך שאסורה לך מן התורה אמרהו, ואם לאו אל תאמרהו. אמר ר' יהושע ב"ל עשרה שיושבין בדין קולר תלוי בצוואר כולן, מה בא זה ללמדנו, זה ברור הוא, בא ללמדנו שאפי' תלמיד שיושב לפני רבו צוארו תחת הקולר. רב הונא כשבעלי דינין באו לפניו היה מקבץ עשרה תלמידים ומושיבם עמו, אמר יהיה סבלות הקורה על עשרה, ולא עלי לבדי, מוטב שאסבול מעט מן הקורה ולא כולה. כשבא רב דימי מא"י לבבל [אמר] כך דרש (ר"נ מארץ ישראל לבבל כך דרש) ר' נחמן בר כהנא, מה"ש מלך במשפט יעמיד ארץ (שם כ"ט), אם דומה דיין למלך שאינו צריך כלום, יעמיד ארץ, ואיש תרומות יהרסנה (שם), אם דומה לכהן שמחזיר על הגרנות יהרסנה. רב כשהי' יוצא למושב ב"ד היה אומר, ברצוני אני יוצא ליהרג, חפצי ביתי אין אני עושה, וריקם אני חוזר לביתי, ערום נכנס לה, וערום יצא הימנה, ולואי שתהא יציאה כביאה. וצריך הדיין כשיוצא לדון שיהי' עמו כליו, (ומי הם כליו), ומי הם כליו, כלי החנות שלו, שנא' אשר תשים לפניהם (שמות כ"א), אשר תשים אשר תלמדם היה צריך לכתוב, אלא אמר ר' ירמי' משום ר' חייא בר אבא אלו כלי הדיינין, ר' הונא כשיוצא לדין הי' אומר הוציאו לי כלי חנות שלי, ומה הן חבל ורצועה, ושופר וסנדל, חבל ורצועה להלקות ולכפות, שופר לנדות, סנדל לחליצה. ואכה מהם אנשים ואמרטם (נחמי' י"ג), ואמרו חכמים [להלן מ"ו ע"א] ב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה, שלא לעבור על התורה, אלא לעשות סייג לתורה, וכתיב הן למות הן לשרושי הן לענ' נכ' [לענש נכסין] (עזרא ז'). וכתיב ואצוה את שופטיכם (דברים א'), אמר ר' חנין כנגד מקל ורצועה תהא זריז. ואסור לו לדיין לשמע מבעל דין עד שלא יבא בעל דין חבירו. ואסור לו לבעל דין שיטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו. ואמרו חכמים אזהרה לדיין שלא ישמע מבעל דין עד שלא יבוא בעל דין חבירו, ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו מנין (ת"ל) [שנא'] שמוע בין אחיכם (שם). ר' כהנא אמר מלא תשא לא תשיא. ושפטתם צדק (שם), ארשב"ל צדק את הדין ואח"כ חתכהו. בין איש ובין אחיו (שם), א"ר יהודה אפי' בין בית לעלייה. ובין גירו (שם), אר"י אפי' בין תנור לכירים. אורח של רב בא לפני רב לדון, א"ל אתה אורח שלי נפסלתי לך לדין. אמר לי' לרב כהנא צא (ודינו) [ודונו], ראה אותו שהיה מתיהר עליו א"ל אם אתה מקבל עליך את הדין מוטב, ואם לאו מוציא אני את רב מאזניך, שמע רב וכעס.
ואלה המשפטים [שמות כ"א]. ר' ישמעאל אומר מוסיף על הראשונים, מה העליונים מסיני אף התחתונים מסיני. אשר תשים לפניהם, מכאן שחייב הרב לשנות לתלמידיו עד שילמדנו שנא' ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים ל"א), ישנה וישלש וירבע. או למדין ולא שונין ת"ל שימה בפיהם. או שונין ולא יודעין ת"ל ואלה המשפטים [אשר תשים לפניהם], ערכה לפניהם כשולחן ערוך. לפניהם, לא לפני הדיוטות. (אתה אומר לפניהם ולא לפני הדיוטות או אינו אלא) [ד"א] לפניהם ולא לפני גוים.
<h2>דף כג.</h2>
כך שנו במשנה דיני ממונות בשלשה, זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושניהם בוררין להם אחד דברי ר"מ, וחכ"א שני דיינין בוררין להם אחד. זה פוסל דיינו של [זה] וזה פוסל דיינו של זה דר"מ, וחכ"א אמתי בזמן שמביא עליהן ראי' שהן קרובין או פסולין, אבל אם היו כשרים או מומחים מפי ב"ד אין יכול לפסלן. זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דר"מ, וחכ"א אמתי בזמן שמביא עליהן ראי' שהן קרובין או פסולין, אבל אם היו כשרים (או מומחין מפי ב"ד) אין יכול לפסלן. מאי זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, כך אמרה המשנה, מתוך שזה בורר לו דיין לעצמו וזה בורר לו דיין לעצמו, ושניהם בוררין להן דיין אחד (ו)יוציא דין לאמיתו.
<h2>דף כד.</h2>
ומי שקבל עליו עדות פלוני כשני עדים נאמן, ואין יכול לחזור בו, ואפי' האמינו למי שאין ראוי להעידו כגון אבא או אביך, קבלו עליו בעד אחד נאמן, ואפי' קבל עליו מי שאינו ראוי להעיד לכל אדם, כגון רועה שהוא פסול לעדות נאמן, בין שקיבלו עליו תובע במחול לך, ובין קיבלו עליו נתבע באתן לך נאמן, שכך שנו חכמים במשנה, אמר לו נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך, נאמנין עלי שלשה רועי בקר, ר' מאיר אומר יכול לחזור בו, וחכ"א אינו יכול לחזור בו. ואמר ר' דימי ברי' דרב נחמי' בר יוסף כגון שקיבלו עליהם כאחד. והרבה הקשו חכמים בדבר זה ולסוף (נפסקו) [נפסקה] הלכה על זאת, [ע"ב] שלח רב בר רב חסדאי לרב נחמן בר יעקב, ילמדנו רבינו לפני גמר דין מחלוקת, או לאחר גמר דין מחלוקת, והלכה כדברי מי, (ששלח) [ושלח] לו, לאחר גמר דין מחלוקת, והלכה (כדברי מי) [כחכמים], אמר רב אשי כך שלח לו, באתן לך מחל[וקת], או במחול לך (במחל) [מחלוקת], והל' (כרב) כדברי מי, שלח אליו באתן לך מחלוקת, והלכה (כרב ח"כ) [כחכמים]. למדנו מן השמועה הזאת, שכשקיבל עליו קרוב או פסול בעד אחד, בין תובע קיבלו עליו שהוא [ב]מחול לך, ובין נתבע קיבלו עליו, שהוא באתן לך, בין שקנו מידו, ובין שאין קנו מידו אינו יכול לחזור בו, והוא שנגמר דינו, אבל לפני גמר דין קיבל עליו קרוב או פסול וקנו מידו, אין יכול לחזור בו, ואם אין קנו מידו יכול לחזור בו, שכך שנו חכמים, שלחו לו (בני בירב) [מבי רב] לשמואל, ילמדנו לפני גמר דין וקנו מידו מהו, שלח להם אין לאחר קנין כלום וכך הלכה. כיצד גמר דין, אמר רב יהודה א"ר כגון שאמר לו בית דין איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב.
<h2>דף כד:</h2>
ומי שמשחק בקוביא (על דעת בפסיפסין ומי שנרצח) [בפסיפסין על דעת שמי שנוצח] את חבירו יטול זוזים... [כן וכן], ומי שהוא מלוה בריבית, ומי שמשחק ביונים, כגון שאמר אם יקדמו יוני ליונך נוטל כן וכן, וסוחר בפירות שביעית בא"י (אפי') כולם פסולים לעדות, שכך שנינו אלו הן הפסולין לעדות המשחק בקוביא ומלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית, ומשחק בקוביא למה נפסל, אמר ראמי בר חמא לפי שמעשיהם באסמכתא, ומאי אסמכתא, כגון שאמר לו אם נצחתיך אטול כן וכן, אם נצחתני טול ממני כן וכן, ואסמכתא אינה קונה.
<h2>דף כה.</h2>
אמר (רבה) [רבא] לוה בריבית פסול לעדות. והקשו חכמים על רבא, האיך אמר רבא לוה בריבית פסול ובמשנה מלוה בריבית שנינו, ופירש רבא מאי מלוה בריבית הבאה לו לאדם מחמת רבית. והרי הלכה למעשה, בן בינתוס העידו עליו שני עדים שהלוה ברבית, אחד אומר בפני הלוה ברבית, ואחד אמר [לי] הלוה ברבית, ופסלו רבא לבן בינתוס לעדות. והקשו חכמים למה פסלו, והוא הוא שאמר לוה בריבית פסול לעדות, וזה שאמר לי הלוה ברבית נעשה פסול לעדות, והאיך קיבל עידותו רבא ופסל את בן בינתוס, והוא עצמו הודה (שליוה) [שלוה] ברבית ונעשה רשע, והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע (שמות כ"ג), אל תשת רשע עד, אמר לך רבא אדם קרוב אצל עצמו, אין אדם משים עצמו רשע, למדנו שאע"פ שמודה אינו רשע [כי לא] נוכל ממנו לפוסלו לעדות על פיו אלא בשני עדים.
אלו השאלות תלויות. הרי אמרנו מלוה ברבית ולוה ברבית פסול לעדות, מי שהוציא מתחת ידו דבר של איסור, כגון טבח שהוציא טרפה מתחת ידו, נפסל לעדות אי לא. לעברו אין אנו שואלין, שהרי הלכה רווחת לעברו בכשעורה, להלקותו עוד אין אנו שואלין, שהרי הלכה רווחת להלקותו בכזית, שכך אמרו חכמים [חולין צ"ג ע"ב] בכזית חייב מלקות ונעברו, בכשעורה נעברו בלא מלקות, אלא כשאנו שואלין לפוסלו לעד, נפסל אותו, (אלא) אם תמצא לומר רשע [הוא] הכתוב אמר אל תשת רשע עד, וזה רשע הוא ופסול לעד, כשיחזור בתשובה נקבלהו ונחזירהו לכשרותו, (אי לא), או חוששין עליו שמא בהערמה הוא עושה, האיך הדין.
ולענין האסור שהוציאו מידי טבח, כיון שחוזר בתשובה כשר... או נחוש להערמה, ת"ש מעשה בטבח אחד שהוציא טרפה מתחת ידו, הביאוהו לר"נ ופסלו לעדות, ועיברו מן הטבחות, הלך וגידל את שערו ואת ציפורניו, ובא לו אצל רב נחמן כמנודה וכנזוף, בקש רב נחמן להכשירו אמר לו רבא ושמא בהערמה הערים, אלא מהו תקנתו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויחזיר אבדה (בלבד) בדבר חשוב, או שתצא טרפה מתחת ידו ומשלו, וכן הלכה.
<h2>דף כה:</h2>
ומשחק בקוביא מהו, אלו המשחק' בפסיפסין, ומאי פסיפסין עצמות, ולא פסיפסין בלבד, אלא אפי' קליפי אגוזין וקליפי רמונין. ומאימתי חזרתן, משישברו את פסיפסיהן וחזרו בהם חזרה גמורה, ומאי חזרה גמורה, שאפי' בחנם אין משחקין. ומלוה בריבית אחד המלוה ואחת הלוה. ומאימתי חזרתן, משיקרעו את שטריהן ויחזרו בהן חזרה גמורה, ומאי חזרה גמורה, שאפי' (לגרים) [לגוים] אין מלוין.
וסוחרי שביעית מאימתי חזרתן משתגיע שביעית אחרת ויבדקו. ואמר ר' נחמיה לא חזרת (ב)דברים בלבד אמרו, אלא חזרת ממון. כאיצד עד שיאמר אני פלוני בר פלוני כינסתי מאתים זוזים מפירות שביעית, והרי הן במתנה לעניים. מכאן אנו למדים, שכשחוזרין בתשובה, ומחזירין ממון, תשובה מעולה ונקבל מהם, ותוכשר עדותן, ואם לאו לא נקבל מהם, ואין עדותן כשרה אלא בפסלותן הן עומדין וכן הלכה.
<h2>דף כח:</h2>
ועוד שאלה אחרת, אמרו חכמים קרוב פסול לעד, מי שהיה קרוב ונתרחק חזר לכשרותו, אי לא, כגון חמיו ומתה בתו, אם אין לו בנים ממנה אין אנו שואלים בה, שודאי חזר לכשרותו, אלא כששואלים אנו, בשיש לה בנים נפסקה קרובתן, אי לא, מכיון שהניחה לו בנים הקרובת עומדת ופסול, או אינו אלא מי שמתה בתו ואע"פ שיש לה בנים נפסקה הקרובת. דבר זה מחלוקת ר"י וחכמים שכך שנינו היה קרוב ונתרחק כשר, רי"א אפי' מתה בתו ויש (לה) [לו] בנים ממנה ה"ז קרוב, [הלכה] כר"י או הלכה כחכמים.
ולענין קרוב ונתרחק מעיד או אינו מעיד, ת"ש קרוב ונתרחק כשר, ר"י אומר אפי' מתה בתו, ויש לו בנים הימנה הרי זה קרוב. ואמר רבא אמר ר' נחמן אין הלכה כר"י. ויש שאמרו אמר רבה בר בר חנה אמר ר"י אין הלכה כר"י, אלא הלכה כחכמים, שכיון שמתה בתו, אף על פי שיש לו בנים הימנה נעשה רחוק וכן הלכה.
<h2>דף כט.</h2>
ועוד אמרו חכמים מי שיש לו שינאה בחבירו אסור... [לדונו] שנא' והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו (במדבר ל"ה), מכאן אזהרה לדיין כששונא לחבירו לא ידוננו, מ"ט שאינו רואה לו זכות כלל. ולא מבקש [רעתו] כמו ששנינו בתוספתא, איסי בן יהודה אומר אזהרה לשני ת"ח ששונאין זה את זה שלא ישבו בדין, מי שמהפך בזכותו של זה, מהפך זה בחובתו, מי שמהפך (זו) [זה] בחובתו, מהפך זה בזכותו, לפיכך אמרו, [שני ת"ח ששונאים זה את זה לא ישבו בדין], מי ששונא את חבירו מהו להעידו, וכן מי שאוהב את חבירו מהו להעידו (אי לא), מכיון ששנאו (אותו רואה לו חובה) אינו רואה לו זכות, ומכיון שאוהבו אינו רואה לו חובה, בין לדונו בין להעידו, או אינו אלא בעדות אין שם חשדה כלל, ומותר להעידו בין אוהב ובין שונא, האיך הדין.
ולענין השאלות ששאלתם לפני, מי שהוא שונא את חברו או אוהבו מהו שיעידנו בדין, הרי אמרו חכמים שהוא אסור לדונו, שכיון ששונאו אינו רואה לו זכות, וכן כיון שאוהבו אינו רואה לו חובה, בעדות מאי, ת"ש שנינו האוהב והשונא אי זה הוא אוהב זה שושבינו, שונא כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה. ושנו חכמים בתוספתא והוא לא אויב לו יעידנו, ולא מבקש רעתו ידיננו. משאמר והוא לא אויב לו מצינו ששונא אסור להעיד, האוהב מנלן סברא היא כיון ששונא אינו מעיד, לפי שמשנאתו בו חיישינן שמא יוסיף ויפחות, אף כיון שאוהבו אסור, לפי שמרוב האהבה פוחת ומוסיף, ותירוץ זה כולו לר' יהודה, אבל חכמים אומרים בין אוהב ובין שונא יעידנו, לפי שלא נחשדו ישראל על כן, והלכה כחכמים.
<h2>דף מא.</h2>
מות יומת [שמות כ"א], בהתריית עדים. אתה אומר כן א"א אלא שלא בהתריית עדים, ת"ל על פי שנים [עדים] (דברים י"ז), הא מת"ל מות יומת בהתריית עדים.
<h2>דף נב:</h2>
מות יומת [שמות כ"א י"ב], (בחנק) [בסייף], אתה אומר (בחנק) [בסייף] או אינו אלא (בסייף) [בחנק], הרי אתה דן, נאמר כאן מות יומת ונאמר בנאף מות יומת (ויקרא כ'), מה להלן בחנק, אף כאן בחנק, עד שאתה מקישו לנואף הקישו למגדף, נאמר כאן מות יומת, ונאמר במגדף מות יומת, מה להלן בסקילה, אף כאן בסקילה, ת"ל שופך דם האדם [באדם דמו ישפך] (בראשית ט'), ועדיין אני אומר יקיז לו דם בשני איברים, ת"ל וערפו שם את העגלה בנחל ואתה תבער הדם הנקי מקרבך (דברים כ"א), הקיש שופכי דמים לעגלה ערופה מה עגלה ערופה בהתזת הראש, אף שופכי דמים בהתזת הראש. עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת"ל לא תרצח (שמות כ').
נקם ינקם [שמות כ"א], במיתה. א"א מיתה או אינו אלא ממון, היה ר' נתן אומר נאמר כאן נקם, ונאמר להלן נקימה (ונאמר) נקמת נקם ברית (ויקרא כ"ו), מה להלן חרב, אף כאן חרב. ר' עקיבא אומר נאמר כאן נקימה, ונאמר להלן נקם נקמת בני ישראל (במדבר ל"א), מה להלן חרב אף כאן חרב, מה כאן בב"ד אף (כאן) [להלן] בב"ד.
מות יומת [שמות כ"א] בחנק. אתה אומר בחנק או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה, אמרת זו מידה בתורה כל מיתה האמורה בתורה סתם, אין אתה רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל דברי ר' יאשיה, ר' יונתן אומר לא מפני שהיא קלה, אלא מפני שנאמרה סתם וכל מיתה שנאמרה סתם הרי זו בחנק. ר' אומר (במיתה) [כמיתה] שנאמרה בידי שמים, מה מיתה שנאמרה בידי שמים שאין בה רושם, אף כאן שאין בה רושם. מכאן אמרו מצות חנק משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו, ונותנין סודרין קשין בתוך הרכין וכורך על צוארו זה מושך להלן, וזה מושך להלן, עד שנפשו יוצא, זה סדר חנק. עונש שמענו, אזהרה לא שמענו, ת"ל ארבעים יכנו [לא יוסיף] (דברים כ"ה), [הרי דברים ק"ו ומה מי שהוא מצווה להכות הרי הוא מוזהר שלא להכות, מי שהוא מצווה שלא להכות דין הוא שיהא מוזהר שלא להכות].
<h2>דף עו:</h2>
מות יומת [שמות כ"א], (בחנק) [בסייף], אתה אומר (בחנק) [בסייף] או אינו אלא (בסייף) [בחנק], הרי אתה דן, נאמר כאן מות יומת ונאמר בנאף מות יומת (ויקרא כ'), מה להלן בחנק, אף כאן בחנק, עד שאתה מקישו לנואף הקישו למגדף, נאמר כאן מות יומת, ונאמר במגדף מות יומת, מה להלן בסקילה, אף כאן בסקילה, ת"ל שופך דם האדם [באדם דמו ישפך] (בראשית ט'), ועדיין אני אומר יקיז לו דם בשני איברים, ת"ל וערפו שם את העגלה בנחל ואתה תבער הדם הנקי מקרבך (דברים כ"א), הקיש שופכי דמים לעגלה ערופה מה עגלה ערופה בהתזת הראש, אף שופכי דמים בהתזת הראש. עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת"ל לא תרצח (שמות כ').
<h2>דף עח.</h2>
מכה איש ומת מות יומת [שמות כ"א], ל"נ לפי שהוא אומר ואיש כי יכה כל נפש אדם (ויקרא כ"ד), שמעני אפי' סרט סרטה, ת"ל מכה איש ומת מגיד שאינו חייב עד שתצא כל נפש. מכה איש, אין לי אלא איש שהכה את האיש, הכה את האשה ואת הקטן מנין, ת"ל ואיש כי יכה כל נפש אדם, להביא שהכה את האשה, ואת הקטן. אין לי אלא איש (ואיש שהרגו את האשה, והאיש) שהרג את האשה ואת הקטן, האשה שהרגה את חברתה ואת הקטן מנין, ת"ל רוצח הוא (במדבר ל"ה), לתלמודו הוא בא. מכה איש, שומעני (אף) [להוציא את] הקטן במשמע, ת"ל ואיש כי יכה כל נפש אדם (להוציא) [להביא] את הקטן. ואיש כי יכה כל נפש אדם יכול אף בן שמונה במשמע, ת"ל מכה איש מגיד שאינו חייב עד שיהא בן קיימא.
<h2>דף פד:</h2>
ומכה אביו ואמו מות יומת [שמות כ"א], (ו)למה נאמר לפי שהוא אומר עין תחת עין [שם], בא הכתוב להוציאן מכללו להחמיר עליו שיהא במיתה, לכך נאמר פרשה זו. ומכה אביו ואמו (ו)אין לי אלא אביו ואמו, אביו שלא אמו, ואמו שלא אביו מנין, הוי אתה דן, הואיל והמכה חייב והמקלל חייב, מה המקלל אחד אחד בפני עצמו, אף המכה אחד אחד בפני עצמו. לא אם אמרת במקלל שהוא חייב על המתים כחיים, לפיכך הוא חייב [על] כל אחד ואחד בפני עצמו, [תאמר במכה שאינו חייב על המתים כחיים, לפיכך אינו חייב על כל אחד ואחד בפני עצמו], שאין ת"ל ומכה אביו ואמו אלא אפי' אחד דברי ר' יאשיה, ר' יונתן אומר משמע שניהם כאחד, ומשמע אחד אחד בפני עצמו, עד שיפרוט לך הכתוב אחד. ר' יצחק אומר וכי לא באתה אמו להחמיר עליו או להקל עליו, לא מפני שהחמיר בו הקיל בו ת"ל ומכה אביו ואמו. ומכה אביו ואמו, מכה שיש בה חבורה. אתה אומר מכה שיש בה חבורה א"א אלא מכה שאין בה חבורה, אמרת מה אם מידת נזקין מרובה אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה, מידת עונשין מעוטה לא יהא חייב עד שיעשה בהן חבורה, הא מה ת"ל ומכה אביו ואמו מכה שיש בה חבורה.
מות יומת [שמות כ"א] בחנק. אתה אומר בחנק או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה, אמרת זו מידה בתורה כל מיתה האמורה בתורה סתם, אין אתה רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל דברי ר' יאשיה, ר' יונתן אומר לא מפני שהיא קלה, אלא מפני שנאמרה סתם וכל מיתה שנאמרה סתם הרי זו בחנק. ר' אומר (במיתה) [כמיתה] שנאמרה בידי שמים, מה מיתה שנאמרה בידי שמים שאין בה רושם, אף כאן שאין בה רושם. מכאן אמרו מצות חנק משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו, ונותנין סודרין קשין בתוך הרכין וכורך על צוארו זה מושך להלן, וזה מושך להלן, עד שנפשו יוצא, זה סדר חנק. עונש שמענו, אזהרה לא שמענו, ת"ל ארבעים יכנו [לא יוסיף] (דברים כ"ה), [הרי דברים ק"ו ומה מי שהוא מצווה להכות הרי הוא מוזהר שלא להכות, מי שהוא מצווה שלא להכות דין הוא שיהא מוזהר שלא להכות].
מכה איש ומת מות יומת [שמות כ"א], ל"נ לפי שהוא אומר ואיש כי יכה כל נפש אדם (ויקרא כ"ד), שמעני אפי' סרט סרטה, ת"ל מכה איש ומת מגיד שאינו חייב עד שתצא כל נפש. מכה איש, אין לי אלא איש שהכה את האיש, הכה את האשה ואת הקטן מנין, ת"ל ואיש כי יכה כל נפש אדם, להביא שהכה את האשה, ואת הקטן. אין לי אלא איש (ואיש שהרגו את האשה, והאיש) שהרג את האשה ואת הקטן, האשה שהרגה את חברתה ואת הקטן מנין, ת"ל רוצח הוא (במדבר ל"ה), לתלמודו הוא בא. מכה איש, שומעני (אף) [להוציא את] הקטן במשמע, ת"ל ואיש כי יכה כל נפש אדם (להוציא) [להביא] את הקטן. ואיש כי יכה כל נפש אדם יכול אף בן שמונה במשמע, ת"ל מכה איש מגיד שאינו חייב עד שיהא בן קיימא.
